נאום הפרידה של רונית דגן מנהלת ביה"ס "רחביה" ע"ש פולה ודוד בן גוריון מצוות ביה"ס במסיבה שנערכה לכבודה בקיבוץ רמת רחל
בתאריך 29.10.14
(צילומים מהאירוע, ספר הפרידה של הצוות וכרזה מהתלמידים - באתר המלא www.ronit-dagan.com )
צוות יקר שלי,
מה יש עוד לומר אחרי 12 שנות נאומים שנשאתי כמנהלת?
מה יש עוד לומר לאחר 27 שנים בו ביה"ס היה לי לבית ואתם הייתם לי למשפחה?
מה עוד יש לומר לאחר כל הימים המרגשים שהיו לנו, הטקסים בהם מחינו דמעה והלב דפק בעוז משמחה או מעצב?
מה עוד יש לומר לאחר כל כך מסיבות קבלת כיתות א, מסיבות תורה, מסיבות סיום כיתות ו, מסיבות צוות ומסיבות משפחתיות?
מה עוד יש לומר אחרי שאמרתי את כל מה שצריך, חשוב, הכרחי ונדרש מול המערכת?!
עם עזיבתי- לא היה יום בו לא חשבתי על תלמידי ועל הצוות.
היו דמעות למראה ילד קטן עם ילקוט על הגב. שקעתי במחשבות ובשאלות:
האם התלמידים עדיין בטוחים בבי"ס?
האם ילדי העובדים הזרים והוריהם עדיין מרגישים בטוחים בבית הספר ואין כלפיהם גילויי גזענות ואפליה?
האם ילדי העובדים הזרים והוריהם עדיין מרגישים בטוחים בבית הספר ואין כלפיהם גילויי גזענות ואפליה?
האם תלמידי כתות התקשורת והוריהם חשים שזהו המקום המתאים ביותר עבורם?
האם הם עדיין אוהבים את ביה"ס?
האם הם עדיין מתרגשים לקראת טקסים ומסיבות כגון: טקס רבין, טקס בן-גוריון ומסיבת בני מצווה?
האם הם עדיין אוהבים את ביה"ס?
האם הם עדיין מתרגשים לקראת טקסים ומסיבות כגון: טקס רבין, טקס בן-גוריון ומסיבת בני מצווה?
האם עדיין מעניין להם ומאתגר אותם?
האם הם עדיין מצטיינים באומנות, בספורט, באנגלית, בחשבון, במדעים, במוסיקה, במקהלה ובכתיבה יצירתית?
האם מחבקים אותם ומנחמים אותם?
האם עדיין בעלי החיים בפינת החי משמחים אותם והופכים את נאמני בעלי חיים לקבוצה חברתית גאה ומובילה?
האם עדיין בעלי החיים בפינת החי משמחים אותם והופכים את נאמני בעלי חיים לקבוצה חברתית גאה ומובילה?
ולא עבר יום בו לא חשבתי על הצוות שכה אהבתי ועזבתי מאחור:
האם משבחים אתכם?
האם מחבקים אתכם באהבה ובשמחה?
האם מנחמים אתכם כשאתם עצובים?
האם מצלצלים אליכם כשאתם חולים?
האם ההווי המיוחד נשמר החדר המורים? ...
עם עזיבתי אמנם לא היה יום בו לא חשבתי על תלמידי ועל הצוות- אך אשרי! יש לי את כל הזיכרונות הטובים ביותר מכך!
אין יום העובר בלי שאחשוב על השינוי המהותי שעברתי- ממנהלת בי"ס יסודי לרפרנטית במחוז החרדי, ממקום קטן שבאחריותי למערכת גדולה שאני חלק ממנה בעשיית ההיסטוריה.
אומרים שאסור לבזבז זמן במחשבות על העבר, ושינוי הינו תמצית החיים.
זה נכון, שינוי זה דבר חיובי- אך כשמתכוננים לקראתו, וכשמצפים לו בשמחה או בחרדה- אך יודעים שהוא יגיע.
אומרים שאין שינוי בלי מידה של אי נוחות- אפילו שינוי לטובה. דמיינו אם כן מה קורה כשהשינוי הינו פתאומי.
אומרים ששינוי הינו גיוון, והגיוון הינו תבלין של החיים, הנותן את הטעם. אך הטעם מתוק כשהוא מפתיע לטובה או צפוי. מהו טעמו כשהוא פתאומי?!
אומרים שכל מה שקורה הוא שינוי, והכל מפנה את מקומו וחולף. חשבתי לעצמי שגם אם עזיבתי הייתה בדרך אחרת- היו זוכרים אותי לכל היותר לעוד שנתיים, ותמונות המחזור בהן אני מופיעה היו בין כה וכה מפנות את מקומן לתמונות חדשות.
אומרים שהעולם משתנה אבל הנשמה ואלוהים לעולם עומדים. אפשר לפגוע באדם אך לא בנשמה!
אומרים ששינוי הוא חוק החיים, ואלה המתבוננים רק לעבר או ההווה- יחמיצו את העתיד.
לכן פני הם לעבר העתיד ומה שהוא צופן בחובו עבורי.
אז מה אאחל לכולכם יקירי?
ראשית בריאות שכן נפש בריאה בגוף בריא.
מאחלת לכם שתזכרו ותנצרו לעד את כל הימים היפים שהיו לנו יחדיו: את השמחות המשפחתיות שהיינו שותפים להן, את השיחות, החוויות, הצחוקים, הלבטים וההחלטות שבעקבותיהם , את הטקסים הרבים והמרגשים לאורך כל השנים, את המפגשים הראשונים עם ילדי כיתות א, את הפרידות המרגשות מהבוגרים ,ואפילו את הוויכוחים והכעסים שהסתיימו תמיד בהבנות ובחיבוקים – בקיצור את כל האהבה!
כן, הייתה שם אהבה: אהבת האדם, האהבה לילדים, אהבת המקצוע, אהבת ההצלחות והזכיות, אהבת הביחד והמשפחתיות, אהבת המקום ואהבת הארץ! כן, שם בפולה זו לא הייתה מילת גנאי.
שאלו למה אני מתגעגעת ביותר?- בדיוק לזה!
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים, ח, ז)
אני מאחלת לכולכם את הטוב ביותר. מאחלת לכם לנצור לנצח את הזיכרונות, ולהמשיך את היום יום עם כוחות ורעיונות.
אך זיכרו: מוטב לשכוח ולחייך, מאשר לזכור ולהתעצב. אני מאמינה שהזיכרון הינו הקשר למציאות, והוא ההיגיון והרגש.
תודות על הערב המרגש ביותר, על המאמצים וההשקעה הרבה באירגונו –
וים של אהבה ממני אליכם.
